דרך חדשה
"הפסקתי לרוץ והתחלתי ללכת.
אנשים מחליטים
להתחיל לרוץ מהר יותר,רחוק יותר
אני החלטתי ללכת
ללכת לאט.
אז התחלתי ללכת
והאטתי
ככל שהתקדמתי
כך האטתי.
עוקפים אותי
בריצה מהירה
נשמתי עמוק והאטתי"
אורנה אנוך (מתוך ספרה "קרקעיתי הריקה" בהוצאת עמדה)
לפני שנה לקחתי לעצמי הפסקה מהריצות הארוכות. כל בוקר חבורת הבנות יוצאת לריצה ואני,במרבית הבקרים בוחרת שלא להצטרף.
בחרתי להאט ולהפסיק לרוץ.
נקודת ההחלטה היתה כשחזרתי ממרתון אמסטרדם.
המעבר ממירוץ למירוץ, מיעד אחד לשני, מעשייה לעשייה, מהחיים אל המוות.
או אולי זו הפציעה במירוץ ,עייפות,זכרונות לא נעימים כל אלו גרמו להכל להראות פחות זוהר, פחות חשוב.
בזמנו לא לגמרי הבנתי למה אני מאטה אבל כבר ידעתי להקשיב לקולות העולים בי ולתת להם את הכבוד הראוי.
לא זוכרת מתי התחלתי להנות פשוט מללכת, מטיולים של שבת בנחל ליד הבית
בלי שעון ובלי למדוד מרחקים.
המעבר "מריצה להליכה" הוא תמיד מלחיץ ומצריך בחירה בשינוי הרגלים,יציאה מהתלם, הערות ומבטים שיפוטיים ולפעמים גם קצת בדידות.
מה שעוזר זו ההבנה , שזה רק לעכשיו ולא לכל החיים ,כל האופציות נשארות פתוחות.